Managing Without Managers
מחבר המאמר, ריקארדו סמלר, מספר לנו על החברה אותה הוא מנהל - Semco,
וניכר שהוא נהנה לשחוט "פרות קדושות" המקובלות בדרכי הניהול וההתנהלות
של רוב החברות בשוק. לאורך המאמר המחבר
סוקר אספקטים שונים בניהול וכיצד הגישה הניהולית הייחודית שלהם בועטת במוסכמות אלו
– ומנמק את דבריו ומסביר כיצד גישתם הייחודית תורמת להצלחת החברה. טיעוניו של כותב המאמר מנומקים ומודגמים אך
לאחר מחשבה נותר בי הרושם שמאחורי הפילוסופיה הניהולית המעניינת , וההצלחה שהיא
מייצרת, יש רובד נוסף שלא מתגלה במאמר
בפרוש. רובד זה הוא רובד שניתן למצוא לו
רמזים בטקסט, וייתכן שאינו נכון, אך לאחר מחשבה וקריאה נוספת קשה לי להשתחרר
מהרושם שחברה זו מנוהלת בשיטה נוקשה וקנאית משל עצמה.
אסביר את דברי – אכן מעניין לקרוא ומשכנע לשמוע
על הכוח העצום שהחברה מפיקה מהשיתוף והשקיפות מול העובדים. העובדים מקבלים יחס של
בוגרים ואחראיים, וידעים היטב ובצורה שקופה ביותר כיצד הישגיהם המשותפים מתורגמים
לרווחים שמגעים לידיהם. מן הסתם יש בזה מן האמת ומשכנע כיצד התרחקות מתקנונים
ומתקנות ומעיסוק ב"תפל" מקדמים את ה"עיקר" והוא רווחיות
החברה.
עם זאת לאחר קריאת המאמר, נותרה בי ההרגשה כי המבנה השטוח והשיתופי פועל ברמות מסוימות להעצמת כוחם של חברי המעגל הפנימי – המנהלים הבחירים. השיתוף והאחריות המשותפת מעלה את כוחם הישיר של מנהלים אלו באופן ישיר מול כל שאר העובדים. הוזכר במאמר שכרם הגבוה, והודגש במאמר הקנאות בהם מפורסמים הדוחות הכספיים. חיבור רמזים אלו ואחרים במאמר מותירים בי את ההרגשה כי כלל וכלל לא פשוט ואולי אף בעייתי להיות אחד מהרוב במפעל שכזה. מפעל בו העובד צריך להיות בקיא בדוחות הכספיים, לקבוע את שכרו עצמו, אך להיות צריך לעמוד ולהגן עליו מול מנהל בכיר שנה לאחר מכן באם שכרו גבוה מהממוצע הכתוב בסקרים המתפרסמים.
גם אם אין באפשרותי להוכיח זאת ובוודאי שאין בידי ראיות חותכות לכך, יש לי הרגשה כי החברה ה"אוטופית" המתוארת על ידי מחבר המאמר, ייתכן ונתפסת בידי רבים מעובדיה ה פשוטים "כדיקטטורה דמוקרטית" בה שולטים המנהלים הבחירים ביד רמה, וצבא העובדים נושאים בעבורם בהרבה מהאחריות שהייתה אמורה להתלוות לתפקידים הבחיר. חברה המנשלת את העובד הפשוט מהיכולת לצפות ולדרוש ממנהלו תנאים מסוימים, ומנהיגות עסקית ותפעולית ובתמורתם העובד מספק ממיטב כישוריו ועבודתו.
עם זאת לאחר קריאת המאמר, נותרה בי ההרגשה כי המבנה השטוח והשיתופי פועל ברמות מסוימות להעצמת כוחם של חברי המעגל הפנימי – המנהלים הבחירים. השיתוף והאחריות המשותפת מעלה את כוחם הישיר של מנהלים אלו באופן ישיר מול כל שאר העובדים. הוזכר במאמר שכרם הגבוה, והודגש במאמר הקנאות בהם מפורסמים הדוחות הכספיים. חיבור רמזים אלו ואחרים במאמר מותירים בי את ההרגשה כי כלל וכלל לא פשוט ואולי אף בעייתי להיות אחד מהרוב במפעל שכזה. מפעל בו העובד צריך להיות בקיא בדוחות הכספיים, לקבוע את שכרו עצמו, אך להיות צריך לעמוד ולהגן עליו מול מנהל בכיר שנה לאחר מכן באם שכרו גבוה מהממוצע הכתוב בסקרים המתפרסמים.
גם אם אין באפשרותי להוכיח זאת ובוודאי שאין בידי ראיות חותכות לכך, יש לי הרגשה כי החברה ה"אוטופית" המתוארת על ידי מחבר המאמר, ייתכן ונתפסת בידי רבים מעובדיה ה פשוטים "כדיקטטורה דמוקרטית" בה שולטים המנהלים הבחירים ביד רמה, וצבא העובדים נושאים בעבורם בהרבה מהאחריות שהייתה אמורה להתלוות לתפקידים הבחיר. חברה המנשלת את העובד הפשוט מהיכולת לצפות ולדרוש ממנהלו תנאים מסוימים, ומנהיגות עסקית ותפעולית ובתמורתם העובד מספק ממיטב כישוריו ועבודתו.
ייתכן כי הקנאות הכמעט פנאטית בה מתוארת תפיסת
העולם קיצונית זו, שכאמור מתוארת בצורה הגיונית ומשכנעת, היא שגורמת לי לפקפק באוטופיה
המתוארת. אולי זה משום שבכל קנאות
קיצוניות יש מידה של כוחניות, ובמקום בו יש כוחניות יש מי שמשלם את המחיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה