אלה היו שנים טובות של צמיחה מהירה במשק ושל רווחים גבוהים בשוק ההון, ולכן הבנקים הצליחו למכור את הקופות ואת הקרנות במכפילים מטורפים. השלב השני התרחש כאשר הבנקים הצליחו "לשכנע" את ועדת בכר לאפשר להם לגבות עמלות גבוהות במיוחד מאותם בתי השקעות וקופות גמל; עמלות הפצה של 0.25%-0.8% על קרנות נאמנות, ועמלת ייעוץ של 0.25% על קופות גמל, ביטוח מנהלים וקרנות פנסיה.
מדובר בעמלות שאינן חד-פעמיות. הן משולמות מדי שנה בשנה לבנקים על ידי בתי ההשקעות וחברות הביטוח, ובעצם באות באופן חלקי על חשבון הציבור. כך הצליחו הבנקים להפוך את הלימון ללימונדה. הם מרוויחים פעמיים: פעם במחיר המכירה המופרז ופעם בעמלות המנופחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה